הרגל

15/04/2022 11:14 | אלירון יעקובי


כשהייתי קטן, האמנתי בניסים,
חלמתי שהשמש זורחת בכיסים,
ומלמעלה היא על כולם משקיפה,
לא נותנת לאף אדם להיגרר לסופה.

 

והאמנתי שהיא שומרת היטב,
ועד גמר מסלולה לא מוותרת.
כי היא כאן,
גם כשכוכב נופל מתרטב,
וגם כשהאדמה תחתיי בוערת.

 

וכשפקחתי את עיניי,
הארתי את החדר,
הסתתרתי מספיק.
עכשיו אני מוכן,
להוביל את העדר,
ואת השנים ההן להדחיק.
טקס ההרגלים נותר מאחור,
מתבוסס בכאב וחשוך מאור,
ולא יכול יותר להזיק.

 

כשהייתי קטן, האמנתי בניסים,
הבעתי משאלה בכל פעם שנפלו לי הריסים,
כי אם לא, ידעתי שיקרה אסון,
ומפלצת מעופפת תצא לי מתוך הארון.

 

והאמנתי שאני מוגן מכל כאב.
ועד עלייתה של השמש, אני בטוח.
כי הרי היא כאן,
בנתה חומה מבוצרת היטב,
וחסרת כל פיצוח.