פיית העיניים

עם רדת ערב,

אני שומר מזכרת מתחת לכרית.

מתחבט עם עצמי בתקווה המתייפחת,

כשתפילתי אל על נשלחת,

ומייחל שהיא חזקה דיה ואפשרית.

ומבעד לשער החלומות,

אני משחרר מלבי את המפתח.

מתהלך לבד בחשכה עד הגעת האור,

כשקול אבוד ממרחק קורא לי לעצור,

לפני הנפילה אל הנהר הרותח.

וזו את,

פיית העיניים.

ובצבעי האהבה,

נשטפים השמים.

ושפתייך הרכות,

מקרבות שפתיי.

ללחוש שאת כאן -

להישאר.

עם עליית השחר,

אני נועל את השער ושם מתעורר.

מכסה חולשותיי בשמיכה מתקפלת,

טורק אחריי בחוזקה את הדלת,

ונוטש מאחור את השבר המתפורר.