חוֹלֵל לצִדִּי

בּוֹא וְחוֹלֵל לצִדִּי
בְּקִמְטֵי הַחַיִּים
שֶל גּוּפִי,
עַל בָּמַת הַסוֹף
נִרְקֹד
לְאוֹר יָרֵחַ וְכוֹכָבִים,
נַחֲלֹף
עַל רַחֲבַת הָרִקּוּדִים
כְּמוֹ הִתְפָּרְצוּת עַלִּיזָה
שֶׁל תִּזְמֹרֶת
הַמְבַשֶּׂרֶת
אֶת אָלֶגְרוֹ הָאָבִיב.

כְּמוֹ מִצּוּי שִמְחַת הַחַיִּים
שֶׁבֶּאֱמֶת לֹא בָּלוּ עִם הַשָּׁנִים.
גַּם לֹא כָּבְתָה לָהּ הַשִּׂמְחָה.
גְּדוּשִׁים אָנוּ וּמְלֵאִים
בְּכָל מַה שֶּׁשִּׁלְהֵב אוֹתָנוּ בִּצְעִירוּתֵנוּ
אוֹ-הוֹ! אֵיךְ הִשְׁתַּלְהַבְנוּ – וְגַם עַתָּה!.
אֲבָל בְּיֶתֶר בַּשְׁלוּת
שֶׁל מְנֻסִּים וְיוֹדְעִים
אִישׁ לֹא יַסִּיחַ דַּעְתֵּנוּ מֵעַצְמֵנוּ
עַד סוֹף חַיֵּינוּ.