שמי זהב

יש בתוכי סופה משתוללת,
שאת חדר לבי מפצלת,
חציו זהוב, חצוי צבוע תכלת,
אך התום בו עודנו בולט.

ריצות ארוכות לאושר ממושך,
בגמר הפיתולים במעלה הסבך,
אני עומד והכאב נחרך,
ונמוג בעשן השולט.

ואני עף בשמי הזהב,
הזכות הגדולה הזו - להיות מאוהב,
דבקה בגופי בעור ובעצמות,
הגיעה העת לקפוץ מהתהומות.
להסתחרר, להשתחרר,
לעולם לא להתעורר,
מהחלום הנשגב.

טיול אחרון לזיכרון המר,
דקה שנמשכת לפני שנגמר,
אני עוצר והרגע נשמר,
עמוק בתוך לבי.

מנוחה מכרעת בגן האדום,
חלקי זכוכית ושברי יהלום,
השבר חונה על סף התהום,
ומאחה את כאבי.