נשאת בידיך,

זר פרחים אדום,

כסמל אהבתך הראשונה.

הלכה בעקבותיך,

ואז פסקה פתאום,

ברגע קט הלכה ונעלמה.

 

נשאת בידיך,

את ידידך לקרב,

שותת מדם על אלונקה שבורה.

ומת הוא בקרבך,

פצוע ומורעב,

הותיר ילדה ואלמנה קרה.

 

נשאת בידיך,

את קבר האבות,

נשארת לבדך ללא מאום.

אזלו חסכונותיך,

צמא צריך לרוות,

הכל נפל על לבבך פתאום.

 

נסעת לבדך,

אל ארץ רחוקה,

רצית את כל התלאות לשכוח.

אך הם חוזרים אליך,

ככתובת מחוקה,

כי מצרות כבר לא ניתן לברוח.