בלילות לאור ירח מביט לעבר כוכבים

והתחושה של חוסר כוח מול גדולתך - הו אלוהים.

ורק הרוח מלטפת וריח מים המוכר שוב עולים,

כשאני בך נזכר.

 

ובזריחה לאור הבוקר, מביט מבעד לחלון.

את, בטח, ישנה כמו תינוקת ושוב חולמת לך חלום.

והברק המתפרע והגשם כמו מטר מתנגנים,

כשאני בך נזכר.

 

ובשינה ליד האחו מרגיש את חום הלהבה.

אם לעולם לא אתעורר, רק כך תחיי האהבה.

ושוב היד שמחפשת את ראשך על הכר.

בחלום אני בך נזכר.

 

ובימים לאור השמש, אל מציאות אני חוזר.

ובמקום הזה חסר לי, משהו כל כך חסר.

ורק תקווה אותי עוטפת, אך הכאב שנשאר

שוב מכה כשאני בך נזכר.