דור הולך ונשכח

היו הם , אורות  בעלטה, ראשונים ונחשונים

לא חשנו כיצד כרעו תחת עול משא השנים

לעולם נתינה , ללא תלונה , הכול באהבה

היו לנו מתנה ואנו , עיוורים חסרי חמלה

לעולם לא הערכנו נכונה התלאות שעברו

מאבקם האילם בתהומות , עליהם התגברו

היו בעיננו , מובנים מאליהם, לא נראים, כמלאכים

עתה השערים נעולים והם , כל-כך חסרים

הם מתמעטים מהנוף שנה אחר שנה

נעלמים בשקט , כמבוישים , ללא טרוניה

נעליהם מאובקות ובלויות מרוב שנים

מחבטות רבות מדי , בשערים נעולים

עתה עיניהם עצומות , האורות כבוים

תמו ימים,  בהם חרשו נתיבות חיים

החוזה שלהם מלמד, עת לאחרים

והם , הם כל-כך -  ח  ס  ר  י  ם.