חזרתי מעזה

טוב אז הייתי בעזה, עישנתי פייסלים על החוף שלה, בלילה כשלא ראו. לא מתו לי חברים שם כמו בצוק איתן אז זה היה קצת אווירה של תיקון. גם הציוד שלנו היה ממש טוב לעומת אז. טילים לא נפלו עלינו בזמן שחיכינו להכנס. הרגתי שלושה מחבלים במערכה הזאת, כולם היו רק מתוך הגנה עצמית.

ואולי אני גאה במה שעשיתי דווקא בגלל העמדות שמאל שאני מחזיק בהן. בצדקת הדרך שלי לקחתי איתי את העובדה שמחבלי חמאס רצחו פעילי שלום ומבחינתי זה הופך את הלחימה להיות הרבה יותר אישית כי אני אידיאולוג יותר מאשר רומנטיקן.

‏ויכול להיןת שאני מתאים לסיסמא - "יורים ובוכים". ביד האחת המחזיקה הסכין והשניה מנגבת דמעה כואבת של רצון גברי טהור להיות משוחרר מכבלי האלימות הכפויה שאליה הוסללתי.

 אך נראה שזה הכל יחד. תאוות החיים הן תקופתיות ונראה שאחת מהן, הותיקה מבינהן, תאוות הניצחון והשררה - לא הופכת אותי לאדם מאושר יותר. נראה שתאוות אחרות יובילו אותי לקבר שלי הרחק הרחק בגיל 80 90.

 אולי אני אמצא איזה גן זן לסרק בו חול בצורות, פשוט יקראו לזה משפחה. ואז בשבת בבוקר העיתון יכסה לי את הפנים כולם בזמן שהילדים ישחקו בסלון, אני אשמע אותם משחקים בחיילים ויתפוצץ לי הג'ננה. ואולי הרבה דברים.