שַׁבָּת וְנֵרָהּ

שַׁבָּת וְנֵרָהּ

אָחוֹת יְקָרָה,
כָּל שָׁבוּעַ רַכֶּבֶת
מַסָּע וּסְעָרָה,
אַתְּ דּוֹאֶבֶת, כּוֹאֶבֶת.

אֶל לִבֶּךָ שֶׁנִּקְרַע
אָז שַׁבָּת מִתְקָרֶבֶת
בִּקְצֵה מִנְהָרָה
מַצִּיתָה אוֹר שַׁלְהֶבֶת.

שַׁבָּת וְאוֹרָהּ
בִּמְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת
יַעֲנִיקוּ תְּשׁוּרָה
מְחַזֶּקֶת, מְעַצֶּבֶת

שַׁי תִּקְוָה וּגְבוּרָה,
שַׁי לָךְ, הַנִּצֶּבֶת:
שַׁבָּת וְנֵרָהּ
יְרַפְּאוּ הָעַצֶּבֶת

לֹא תֵּדְעִי עוֹד צָרָה,
רַק שִׂמְחָה וְשַׁלֶּוֶת!

מִמֶּנִּי אֵלַיִךְ,
בְּדֶמַע כּוֹתֶבֶת,
עָלַיִךְ חוֹשֶׁבֶת,
בִּכְאֵבְךָ כּוֹאֶבֶת,
וְאוֹהֶבֶת

כ"ד טבת, רבקה שחור ©