מחילה וגעגוע

השמש מציירת באגם יום חדש

בוקעת במתק צבעים

אודם דם ושקיפות דמעה

מפליגים אלי חוף , אלייך

על ההרים רבצו עננים כצעיף

 משמר אהבה ליופייך , ללבך

ומעת לעת גלשו למים ,

כמו נשיקה

שפתייך היו בשורה עת נשקתי

והיית לי ספרייה ברוכת ספרים

עת חקרתי , בהיתי ואהבתי

  וספינת המחילה הפליגה , לחוף מבטחים 

בלילות חברו כפות ידינו כמו ,

 מעולם לא נפרדנו , לא נפרד

כמו ההר מהאגם , השמש מהים

ורק הגעגועים הפכו לציפורים

שלא שבו - עדות.

כמו , ספרים שאיש לא יקרא.