צחוקו המתגלגל

21/12/2024 22:14 | עונתיים

מושלנד (מושי) ישב בכיסא הגלגלים בבית האבות הסיעודי, מוקף בקירות לבנים חסרי חיים, והוא אך בן 51. השנים האחרונות שלו היו מתישות, רצופות באשפוזים פסיכיאטריים ובבדידות אינסופית. מסיבת פורים שהכינו עבורו בני משפחתו לא נגעה בו. המוזיקה, התחפושות, החיוכים – הכול נראה כאילו שייך לעולם אחר, רחוק מהעולם שבו חי. הוא היה מנותק.

 

הוא נוכח-נפקד. מחשבותיו נדדו לאחור, אל הרגעים שהשאירו בו סימנים בלתי נשכחים. הוא רצה לחזור לחתונה של אחותו שרה, כשהוא ואורי שבח עמדו יחד על הבמה ושרו בהתלהבות שלא ניתן לשכוח את השיר "ארץ של שמחה ואור" ההמונים מחאו כפיים, וצחוקו המתגלגל נשמע מקצה האולם ועד סופו. באותו ערב, הוא הרגיש חי, על אף אשפוזיו התכופים.

 

ובכל זאת, הרגע שחזר אליו שוב ושוב היה כששמע לראשונה את "אלינור" של זוהר ארגוב, כשהיה בן 14. הצלילים חדרו ללבו, מילאו אותו בתחושת תקווה שהייתה נדירה בחייו. מאז, המנגינה הזו ליוותה אותו, מעין תזכורת למה שיכול היה להיות, אבל לא היה.

 

כעת עיניו נעצמו באיטיות. הלב, שהתמודד עם כל כך הרבה כאב וייסורים, ביקש מנוחה. העולם סביבו התעמעם, והנשמה המעונה, החלה להתנתק.


 

---

 

בהלוויה שלו, אחיינו עמד מול הקהל ונשא הספד:

"מה השארת מאחוריך, מושלנד מושי?

לא ילדים, לא בית. רק קול צחוקך המתגלגל, שהדהד בלבבותינו."

 

מושי הביט מלמעלה, כמלאך, והחיוך המוכר חזר אל פניו. הוא צחק, צחוקו המתגלגל התערבב בקולות הרוח. לפתע, שמי ההלוויה התקדרו, וטיפות גשם החלו לרדת, מבוצצים את הקרקע.

"הוא שוב עושה לנו קונצים," אמר מישהו בקהל, ומחציתם פרצו בצחוק.