ומירה יודעת

שָׁאַלְתִּי אוֹתָהּ אִם הִיא נָסְעָה עִם הַחֲבֵרוֹת
לְדָלִיַּת אֶל כַּרְמֶל וְהִיא עָנְתָה לִי :" לֹא אוּדִילָה,
הַחֲבֵרָה שֶׁלְּךָ עַל הַפָּנִים. קָשֶׁה קָשֶׁה הֲכִימּוּ .
בַּגּוּף שֶׁלִּי. מִתְעַלֵּל בִּי.וּמַצְלִיחַ אֲפִלּוּ לִגְרֹם
לִי לְהִשָּׁאֵר בַּבַּיִת וְלֹא לְהַגִּיעַ לַחֲדַר כֹּשֶׁר,
תָּאֵר לְעַצְמְךָ , וַאֲנִי מְתָאֵר לְעַצְמִי , וְגַם יוֹדֵעַ
לְאָן הַדְּבָרִים הוֹלְכִים, וּמָה עוֹבֵר עָלֶיהָ בַּלֵּילוֹת
וְהִיא אֵינָהּ אוֹמֶרֶת לִי וַאֲנִי לֹא שׁוֹאֵל , וַאֲנַחְנוּ
מְגָרְדִים יַחַד חֲתִיכוֹת הִיסְטוֹרְיָה שֶׁנּוֹשְׁרוֹת
מֵהַזִּכָּרוֹן שֶׁל שְׁנֵינוּ כְּמוֹ קְלִפּוֹת פְּרִי הָדָר
בַּשַּׁלֶּכֶת הַהִיא בַּפַּרְדֵּסִים,בַּחֹרֶף בְּעֵת קָטִיף
וַאֲנִי שׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי כַּמָּה צָרִיךְ אָדָם לִנְדֹּד
בִּשְׁבִילֵי חַיָּיו כְּדֵי לִמְצֹא נֶחָמָה בַּיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי -
וּמוּל עֵינַי מוֹפִיעוֹת הַפָּנִים הַטּוֹבוֹת שֶׁל מִירָה
וּמִירָה יוֹדַעַת.