רוצה לומר כל כך הרבה,
אבל זה תקוע ולא יוצא.
הדמעות מעיניי זורמות,
את הכנרת ממלאות,
דמעות רבות שלא פוסקות,
פשוט מתפרצות וזולגות.
מנסה להתגבר ללא הצלחה,
המועקה קשה היא ורבה.
המחשבות מתרוצצות,
מנוח לא נותנות,
את הלב הן מרעידות,
ולדמעות בשנית גורמות.
חושבת על הים,
לו היה הוא כאן.
הלוואי ויכולתי לשבת על סלע,
להתמסר לאיתני הטבע.
הרוח, הים, השמש, הגלים,
שאותי תמיד מרגיעים.
אבל אני עדיין כאן,
ומחשבתי נודדת לאי שם....

עצבות