סוף חיינו

סוֹף חַיֵּינוּ זֶה שֶׁאַתָּה מַנִּיחַ רֹאשׁ עַל כְּתֵפִי

אוֹמֵר לִי אוּדִי תָּמִיד אָהַבְתִּי אוֹתְךָ , עוֹד

בַּיָּמִים הַהֵם שֶׁלֹּא דִּבַּרְתָּ בָּרוּר וְגַם עַכְשָׁו

תָּרִים אֶת הַקּוֹל כִּי אֲנִי רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ, וַאֲנִי

רוֹאָה דִּמְעָהּ קְטַנָּה בִּקְצוֹת הָעַיִן וְאִשְׁתּוֹ 

כְּמוֹ מְנִיסָה אֶת אֵימַת הָאֵל הַנּוֹתֵן בָּהּ 

אֶת חִתִּיתוֹ לְיוֹם יָבוֹא בּוֹ יֵשֵׁב בַּמִּרְפֶּסֶת

וְעֵינָיו נְטוּעוֹת בְּלֹא פְּרִי בָּעֵצִים הַיְּרֻקִּים 

וַאֲנִי הוֹלֵךְ מִשָּׁם אֶל עַצְמִי וּמְאוֹדִי וְלֹא אָשׁוּב.