פעם היינו כותבים

פעם היינו כותבים ביומנים סודיים, פעם היינו כותבים מכתבים. 
להגיע הביתה ולראות מכתב מציץ מתוך תיבת הדאר החסיר פעימה מלבנו.
פעם היינו מצלמים בפילים ולקח שבוע ימים לקבל התמונות מהפיתוח.
הלחיצה על הכפתור הטביעה התמונה לנצח, בצלולואיד, ללא יכולת שינוי.
בעולם שבו רק הטלפון הקווי היה קיים [אם כמובן היה ברשותנו, אם לא, כיתתנו רגלינו אל הטלפון הציבורי הקרוב], חשבנו היטב לפני כל שיחה , כי לדבר עם חברה או חבר מאזור חיוג אחר היה כרוך בתשלום לא קטן.

היום הכל מצטמצם אל תוך הטלפון הנייד. אפשר לתקשר עם הצד השני של העולם. 
היום אפשר לצלם אין סוף תמונות ולמחוק מה שמתחשק, אך לעולם אי אפשר לשחזר ההתרגשות שחשנו פעם, כשהמתנו וציפינו לרגע בו נקבל בצלמניה, התמונות ואת תחושת ההתעלות, כשראינו המכתב המיוחל בתיבת הדאר הפרטית שלנו.
ולקחתי כמה שורות משירו של המשורר אלכסנדר פן:   "כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת / .... אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת", וכך בדיוק אני חשה. אילו יכולנו לחזור בזמן הייתי עושה זאת שוב.