אַהֲבָה - שִׁיר רְבִיעִי בְּנוֹשֵׂא רְגָשׁוֹת

אַהֲבָה

רֶגֶשׁ שֶׁאֲנִי 
כָּל כָּךְ רוֹצָה לַחֲווֹת
הוּא מְמַלֵּא אוֹתִי
בִּתְחוּשׁוֹת שֶׁל חֹם,
קִרְבָה, חֶמְלָה וְחִבָּה, 
עוֹזֵר לִי לְהַרְגִּישׁ
מְחֻבֶּרֶת לְאַחֵר 
וּמַרְגִּישָׁה בְּטוּחָה.

 מַטְּרַת הָאַהֲבָה 
מְסַיַּעַת לִי לִשְׁמֹר
 עַל מַעַרְכוֹת יְחָסִים, 
וּכְשֶׁאוֹתָהּ אֲנִי חוֹוָה 
בְּעָצְמָה רַבָּה
שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי
הַאִם אֲקַבֵּל אוֹתָהּ
 מֵהַצַּד הַשֵּׁנִי,
וְלָכֵן אֲנִי נוֹתֶנֶת

לָאַהֲבָה שֶׁלִּי
 לְהַרְאוֹת אֶת עַצְמָהּ
 וְלַאֲחֵרִים לָדַעַת

שֶׁאִכְפַּת לִי מֵהֶם 
וְשֶׁהֵם חֲשׁוּבִים לִי מְאֹד
אָז בּוֹאוּ וְנֹאהַב
וְנִהְיֶה טוֹבִים
זֶה לְזוֹ