בְּדִידוּת שִׁיר שְׁמִינִי בְּנוֹשֵׂא רְגָשׁוֹת

בְּדִידוּת

לְעִתִּים אֲנִי אוֹהֶבֶת
לִהְיוֹת לְבַד
וְלֹא חָוָה בְּדִידוּת
כְּמוֹ אֲחֵרִים,
אַךְ אִם אֲנִי
חָשָׁה דְּחִיָּה, נְטִישָׁה
אוֹ שֶׁאֲנִי מְרֻחֶקֶת מֵאֲנָשִׁים
וְלֹא מַצְלִיחָה לְהִתְקָרֵב אֲלֵיהֶם,
אָז הִיא מַגִּיעָה.
הִיא מַכְאִיבָה בַּלֵּב,
מוֹבִילָה לִתְחוּשַׁת רֵיקָנוּת
וְגוֹרֶמֶת לִי לַחֲשֹׁב
שֶׁאֲנִי קְטַנָּה וּבִלְתִּי נִרְאֵית,
וְכָל הַמַּטָּרָה שֶׁל זֶה
הִיא לְהַגִּיד לִי
שֶׁאֲנִי זְקוּקָה לְאַהֲבָה
וּלְעוֹדֵד אוֹתִי לְחַפֵּשׂ אוֹתָהּ.
זוֹ לֹא חַיֶּבֶת
לִהְיוֹת אַהֲבָה רוֹמַנְטִית,
וְאֶפְשָׁר לְהַרְגִּיעַ אֶת הַתְּחוּשָׁה
בְּכָךְ שֶׁאֶהְיֶה בְּחֶבְרָתוֹ
שֶׁל כָּל אָדָם שֶׁאוֹהֵב אוֹתִי.
בְּדִידוּת הִיא זְמַנִּית
כָּל עוֹד יֵשׁ
עִם מִי לַחֲלֹק דְּבַר מָה,
בֵּין אִם זֶה תָּכְנִיּוֹת לֶעָתִיד
וּבֵין אִם זֶה הַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁלָּנוּ.