ליפה17/01/2006 10:13 | יריב מנילָךְ אֲחוֹתִי כַּלָּה, לָךְ רַעְיָתִי הַיְּקָרָה. לָךְ אַהֲבַת נְעוּרַי, לָךְ הַמְּסַפֶּקֶת אֶת מְזוֹנוֹתַי. הֵן אַהֲבָתִי לָךְ נָתַתִּי וְתָמִיד רַק אוֹתָךְ אָהַבְתִּי. עִמָּךְ לְאֹרֶךְ כֹּל דַּרְכִּי הָיִיתִי, בַּטּוּב וּבָרֵעַ זֹאת תֵּדְעִי . אֶת עֲלוּמֵינוּ עָבַרְנוּ מִזְּמַן, אַךְ אֶת עוֹלָמֵנוּ נִגְמַר בַּזְּמַן. נִחְיֶה בְּשָׁלוֹם וּבְשַׁלְוָה, עַד צֵאת הַנְּשָׁמָה. זִכְרֵי זֹאת לָעַד לְעוֹלָם, כְּאוֹת וִיקָר מֵעַל לְכֻלָּם. כָּמְהָה אֵלַיִךְ לִבִּי, אָנָּא נִצְרִי אֶת אַהֲבָתִי. מתוך " לב אל לב " |