חורף. זיכרונות / 2 /

.

חֹרֶף. זִכְרוֹנוֹת. / 2 / ©רבקה ירון
*
אֲבָל מִי חוֹשֵׁב עַל מָה יִהְיֶה 
וּמָה לֹא יִהְיֶה- לֹא אֲנִי, שׁוֹמַעַת 
אֶת אִמָּא שָׁרָה, קוֹלָהּ גּוֹבֵר עַל הַפַּ
חַד מֵרוּחוֹת הַחֹרֶף, שׁוֹרְקִים בְּחַצְרוֹת
הַבַּיִת, בְּעוֹד חַיֵּינוּ מִתְנַהֲלִים בֵּין חֲדָרָיו וּבַ
מִּטְבָּח. וִיתִי הִגִּיעָה, גַּם חוּלְיָה, עִם הַזְּמַן הִתְוַ
סְּפוּ תַּרְנְגֹלֶת נַנָּסִית וְצִפּוֹר דְּרוֹר שֶׁנָּהֲגוּ לְטַיֵּל יַחַד
בְּתוֹךְ הַבַּיִת כַּאֲשֶׁר הַקֹּר הָיָה קָשֶׁה, זְהִירוּת, הַנַּנָּסִית 
וְהַדְּרוֹר, לֹא לִדְרֹךְ עֲלֵיהֶם, מָה לִדְרֹךְ, הֵם הָיוּ מִתְמַקְּמִים  
לְיַד הַתַּנּוּרִים וּבַמִּטּוֹת שֶׁלָּנוּ, זוֹ מַשְׁמִיעָה קִרְקוּר, זֶה צִפְצוּף
. . . . .