מכונת זמן מקולקלת

כשאני חוזרת, 

זה כמו לחזור לבית של ההורים אחרי שכבר יצאת ממנו.

הספה כבר לא נוחה,

לא בא לך על הכוס הקבועה שלך

ואת יושבת בקצה שהכי קרוב לדלת

מחייכת בנימוס

מסרבת לקפה.

מסיירת בבית, חלק נשאר כמו שזכרת

בחלק אחר התחלפו הרהיטים

על המיטות עדיין אותם המצעים הזכורים, כאילו הזמן עצר מלכת.

הסירים והסכו"ם עדיין באותן המגירות.

הוילון ושולחן האוכל באותו הצבע

הטלוזיה השתנתה. היא נהייתה דקה יותר

וכך גם אני

כבר עוברת בכל דלת, נכנסת לכל גינס,

ועדיין שואלת את עצמי, האם אני מספיק?

אולי עדיין אפשר לשחק, לשלוט ולזיין אותי

עד ש

עד שאני מגיעה לכאן ועכשיו.

וזה כמו להכנס כל פעם לדירה חדשה

לשכפל מפתח חדש

לשאת איתך ומעלייך את כל הזיכרונות, הרצונות, ולפעול לפי הצו הזה בכל הכח. 

לארוז את החיים שלך לקרטונים פעם אחר פעם 

להשתחל לתוך קפוצון של גבר חדש, במצעים עם ריח אחר וכרית שוקעת שהצוואר שלי צריך להתרגל 

ואני רוצה לחזור

לבית של ההורים. כי כמה שלא בא לי שם קפה, אני מכירה, איך מכינים שם קפה עם חלב פרה.

וזה עדיף.

עד ש

אני נוסעת, קדימה בזמן. 

וזה מימד מוזר, הוא בא והולך כשמתחשק לו.

לא שואל שאלות כשאני מדלגת מעליו, לא מתמסכן על מר גורלו. 

זה כמו להכנס בנעליים של אנשים שתמיד רציתי להיות כמוהם. ואני לא יודעת איך זה

איך אדע? מי ירצה להתחלף במידה?

ואני לא בדיוק מבינה מה אני עושה במימד הזה שלפעמים אני מטפלת, לפעמים אישה

לפעמים זונה, לפעמים הומלסית

אבל תמיד

תמיד נפגעת. 

שנדפקה לה מכונת הזמן

וזריקות לעבר

לא מצליחות לתקן עבורה

את שהיה