הסנאי

כאן, מול החלון לדרום,
העץ של אשתקד צמח במהירות.

התפשט,

וכמעט כיסה את כל התכלת.

עליו מתנפנפים אליי.

עץ קרוב לליבי.

אני מביט ברטט.

עליו,

הזורחים באור שכאן.

בקצה העולם,

השמש ענוגה כל כך.

ולא ייאמן.
זוג עיניים קטנות,

מביטות בפניי.

אני כותב עכשיו,

והסנאי מביט בי במבט פקחי כל כך.

זהיר וחשדן ופחדן -
האם עבורי הוא מראה?

די בתנועה קלה שלי,

והוא נעלם.

אין דבר.

כמו כולנו, ביום בהיר אחד.