לבן הוא מתמיד,

שוכב אלפי שנים.

אדם וגם חוה,

ילדיו הראשונים.

 

שרה ישבה עליו,

משה שבר אותו.

ולא היה שום סלע,

יציב ורם כמותו.

 

והוא ראה הכל,

גם דם גם מלחמות.

והוא המשיך לגדול,

והוא המשיך לחיות.

 

ביום בהיר אחד,

נפגע הוא לתמיד.

כשבא אליו הדיוט,

עם עט שחור מחריד.

 

קרב אליו הנער,

עם דיו ממית ביד.

"אני הייתי פה",

רשם בכתב מורעד.

 

הסלע השתעל,

קיבל עליו צלקת.

הסלע ישאר,

הנער נע ללכת.

 

אלפי שנים עמד,

לבן ואין כמותו.

כיום עומד מושפל,

ודיו מכתים אותו.