כשנגמרו לי המילים, יצאתי לסיבוב בחוץ. מזג האויר היה מחורבן, מה שדי התאים להרגשתי הכללית. בתחנת האוטובוס ישבה אישה זקנה. שפתיה אדומות מדי בהשוואה לשערה ועורה החיוורים. התיישבתי לידה.

"?הכל בסדר מיידלע, מה את דואגת

היא לחששה. הבטתי בה, והבחנתי שקו השפתון חורג מקו השפתיים, כמקובל בקרב הזקנות. היא שלפה פלאסק מהתיק שלה ולגמה לגימה ארוכה. בטח היה שם תה.

ואז האוטובוס הגיע. מישהו קם בשביל האלכוהוליסטית המדומה. היא חייכה אלי ואני התקדמתי לסוף האוטובוס. מישהו כתב על החלון שאביב גפן המהמם וימותו הקנאים. לא קינאתי וזה קצת עודד את רוחי.

נזכרתי איך נפגשנו פעם אחת בסופרמרקט, ועוד פעם אחת, אחרי שנים רבות, על גג של אכסניה בטבריה. ניסיתי לא לחשוב כמה שנים יעברו עד שניפגש שוב. נפאל רחוקה, אני לא יכולה להרשות לעצמי לנסוע אליך