ישבתי ליד השער, הסתכלתי על השלט הצהוב שנקשר בחוזקה לענפי העץ, מנסה לעכל את תוכנו.
נשענתי על השער,והוא בתשובה חרק קלות, עצמתי את עניי ונזכרתי איך נראה העולם שלי לפני שחוטי השלט חנקו את ענפי העץ.
נזכרתי כמה חופשייה הייתי, איך דבר לא גרם לעורי להצטמרר, זכרתי את השאננות שעטפה אותי, שטענה שהבועה שלי עמידה לקוץ החד ביותר.
רוח עורפית חזקה הטיחה את השער לעבר גבי השברירי, לרגע קט הזיקה לעבר הוחלפה במכה כואבת יותר אך קטלנית פחות.
הרוח התחזקה, השער התקרב לקריסה, ואני נאלצתי להעתיק את מקומי לאזור פתוח יותר.
השלט התנדנד בפרעות,נראה מאיים מתמיד, ידעתי שהעץ לא יצליח להחזיק את משקלו הרב.
עצמתי את עניי חזק מדי, דמעות סוררות הרטיבו את לחיי, אך במהרה טיפות הגשם הסוו את קיומן.
שמעתי איך העץ לא עומד בנטל, הרגשתי את רעד האדמה עם קריסתו, ידעתי שמשהו מתקרב לעברי, נעלמתי כשקצה השלט שיסף את גרוני.