היא ישבה בחדר, הוילונות מוגפים, אף קרן אור לא חודרת פנימה. היא ישבה ועברה בראשה על מאורעות אמש,מנסה להבין איך הכל הדרדר לכך.
היא לגמה מהתה הקר שהוכן לכבודה אתמול בערב, טעמה את העוגיה היבשה שעמדה שם מאז שלשום.
היא עטפה את עצמה בשמיכה המחוררת, מעניקה לעצמה אשליה של חום. היא שקעה בתוך המכתב היחיד שנשאר לה, מוחה דימעה שיורדת עם כל שורה.
פתאום נקישה רמה נשמעה מכיוון הדלת, נקישה שניפצה את האופריה. במידיות היא קמה, באי זהירות מופגנת, רצה לעבר הדלת ונעלה אותה. היא לא תאפשר להתקרב אליה יותר מדי.
במהרה הנקישות התחלפו לצעקות, היא רצה אל פינת החדר, חיבקה את רגליה, חפנה את ראשה בין ברכיה.
איומים התחילו להשימע מכיוון הדלת, על דברים שיעשו לה אם לא תפתח, איך החוק לא יתחשב בגילה הצעיר.
היא אזרה אומץ, נעמדה על רגליה, פתחה את המגירה העליונה בשידה, גילתה את הסכין המוגעלת בדם לאוויר.
היא הרימה את הגאולה שלה בידיים רועדות, פלאשבקים של מעשי זוועה מילאו את ראשה.
היא פילחה את בשרה, עם דמה כתבה קינה וצנחה על הרצפה.
הדלת נפתחה, זעקות שבר של אישה ריסקו את הדממה, איך לקחו לה הכל, איך לא נשאר לה דבר.
רגלי השוטרים מילאו את החדר, הסרטים הצהובים הקיפו את זירת הפשע, מסמנים את המקום שבו חייהם של שני אנשים נגמרו.
הצלם המשטרתי, שהיה לא יותר מסתם טירון, כיוון עם עיניים דומעות את עדשת המצלמה אל השורה המדממת ששברה את הלובן של הקיר.
"הוא לא רצה, אני לא ידעתי, זה לא אמור היה להיות,אבל לא הייתה שום דרך אחרת."