פרפרים

הם משתוללים
בנבכי נפשי;
אני מרגישה
שהם כמעט מתפרצים-
החוצה מבקשים.

משחררת
מדי- פעם
פרפר לחופשי
כדי לאזן את גופי.

כמו השמש
המבצבצת בין העננים
בפיסות קרניים של אור,
אני שואלת:
מתי אפשר
שאני, מאושר, אקרן?

רוצה לסמן את דרכו חזרה אליי
בקליפות תפוחי זהב
שלא יראה כמה שחור לי בלעדיו.