עברו שנים כה רבות, אבא כבר איננו, נשארו תמונות,

הנה תעודת העולה, כמה הוא גאה, לארץ הקודש לעלות.

הנה אני בן תשע, מחייך חיוך גדול, אמא מחזיקה ביד תינוק,

איזה משפחה יפה, כולם בתמונות, לא מפסיקים לצחוק.

 

רגע מה זה," טרבו פורסה",מי האיש בתמונה עם זקן,

זה זה אבא שלי, הוא עבד עבודות כפיה, זה היה מזמן,

אבא גם אתה, לא ספרתה לנו אף פעם, שמרת בלב,

אנחנו היום לא מפנימים כאב, אני זוכר אותך בוהה וחושב.

 

אני מבקש ממך סליחה, חשבתי שאתה סתם כעסן,

מסתבר שכל הסבל שלך , לא חלף לו עם הזמן.

לא היה מי שיתבע את עלבונך, לפני גרמניה ששעבדה אותך,

ללא תמורה , עבדתה בחום, בשרב,בגשם, רמסו את כבודך.

 

המבט הזה, המבט הבוהה, העיניים הפתוחות לרווחה,

זאת לא אותה שואה, לא אי אפשר לעשות השוואה.

זאת עבודה, עבודה בכפיה, איזה יופי של ביטוי ספרותי,

עכשיו נגמר חג הפסח, הניקיון בבית בארון ,איפה אבי.!

 

זאת תקופה שבה זוכרים,את יציאת מצרים, את השואה,

את אמא , את אבא, בכלל זה ימי זכרונות, קצת הכנעה.

אז פתאום צצה התמונה של אבא, היא דורשת את עלבונה,

התעודה שלא זכתה לפצותו, לא ידעתי אבא גם אתה.!