לרגע אני חש ,כזה מוזר ,לא יכול להרים ראש ,

אני על ארבע,כזה חמור יקר, רק לא עכברוש.

בלי-עם רוכב עלי,מכה בי בחוצפה,קדימה ,קדימה,

אבל, רגע ,יש מלאכים עומדים,אני חוטף עוד מכה.

 

מתעורר בבעטה, חוזר לחלום ,די די תפסיקו להכות,

תראו את הדורות, איך שרתו אותכם ,הכל בלי טובות.

בלי-עם מכה,את רבין המלאך,שרון שוכב שם נאנח,

רק אני רואה מלאכים בדרך,זה כואב אך אך אח.

 

רגע הדרך נעלמת, בלי- עם ישאר גם בלי חמור נאמן,

אני מנסה להתישר,כך חונכתי, עוד מבית הספר מהגן.

חוטף עוד מכה, יורד על גחון,הנה הנה יום הזיכרון,

אולי בלי-עם יתעורר, יפסיק לנהוג בחמורו בכזה שגעון.

 

עכשיו זהוא אני שוכב, שרוע מה כבר אפשר להוסיף עלי,

אין דרך, עוד מעט תזרח השמש, יקח אתו את חלומי ודי.

לא לא אני פשוט זוחל,על גחוני, בחלום זה כמו במציאות,

אותה אנרגיה,בלי -עם לא מרפה , הוא מועך אותי כיאות.

 

אי אי אני צועק, אשתי אומרת :מה קרה , אני יבש כמו עלה,

רגע , סליחה , זה רק חלום , זאת הזיה ,כן אני החמור הוזה.

חזרתי לתוך חלומי, בלי - עם לא רואה את הדרך של האבות,

החמור רואה, את המלאכים שבדרך, אני נשארתי עם הזכרונות..