ציפור נפשי בקינה יושבת ,כואבת .

 

בכבידות מזיזה רגליה מפנה אבק אחרון זיכרונותיה , מתיישבת ,קמה וחוזרת מסתחררץ בתוך מעגל זרדיה אלה שבנתה שתוותה משך עשור בחייה.

 

בבכי לחש מלווה את הוד הדרה בשובה ,מאיר דרכה באלומת תבונתי בעוצמת אהבתי ,שלא תימעד שלא תירעד, בעשותה שובל דרכי, עדי עד.

 

קופצת, מנתרת ,לא נוח מושבה.

 

חבולה מדדה היא, כמעט נכה, נוקבת, לא מוותרת, מוודא שלא אעשה אותה שוב נישברת . לא מרימה עיניה ,לא שרה, מכוונת את גופה אל מרכז חיי, אדישה אליי.

 

כנפיה במקומן, האם עפה ? אם כן, לאן ? חזרה אליי לא מארצות הכפור וודאי לא משמי רקיע , נישארה בגופי, צפתה בי לדעת, אנה אגיע .

 

היגעתי לחשתי, אנה אינני בטוח ,אולי נשכב קצת פשוט לנוח ?

 

עצמה עיניה בוטחת, עין אחת פוקחת, מלוא ריאותיה אנחה , גופה דרוך קצה מנוחה ואיך אבטיחה כי היא בטוחה עימי כעת ? אסתכל בה בעיני השנייה, פרקדן אשב במחיצתה בדומיה, כזאב אוהב ,כיוגב אדמתו לא עוזב, עד שתירדם. חיוך לה אסב, כך שבחלומותיה יירקו שדותיה , ומשם נתחיל כתינוק מושלם , כיונים, כחותמי ברית עולם.