הדשא הירוק נמעך תחת רגליה היחפות.

גבעות קטנות ועצים מסודרים, נוף של כפר.

היא צועדת באיטיות, שוטפת את עיניה בצבע הירוק, מהרהרת.

דמעה פה, דמעה שם, הגרון כואב ממאמץ לשמור בתוכו את הדמעות.

הן רוצות להתפרץ החוצה, לגלוש ולהסתער, אך היא מתאפקת.

 

פרחים לבנים קטנים נחים על הדשא. היא נזהרת שלא לדרוך עליהם.

הם מסמלים משהו מאוד טהור.

העצים רוקדים לצלילי הרוח הנעימה, והיא בולעת את הטבע במבטיה.

עולם נפלא כל כך, חושבת לעצמה. נפלאות הטבע הסיחו את דעתה ממנו... עד שהרימה עיניה לעבר השמיים הצבועים בתכלת ולבן, ו...

 

החלה לדבר עם השומר שלה, המשגיח שאוהב אותה. רק הוא יכול לתת לה את הכוח לעבור את זה. דיברה איתו בקול, והדמעות לא רצו להישאר שם בתוך הגרון... העיניים נרטבו וכך גם כל פניה. הבכי הגיע ממקום עמוק, ממקום אמיתי וכנה, ממקום כואב, פגיע ורגיש...

 

הבכי הגיע ישירות מהלב.

 

והיא דיברה ודיברה, ביקשה כוח, התחננה לעבור את זה...

הבכי היה משחרר כל כך, והדמעות הרטיבו את העולם.

 

הלב צריך להיות בשמחה תמיד, אך הבכי שהגיע ממנו, לא הגיע מתוך עצב או תחושות של כעס. הבכי היה בכי אהבה, אהבה נקייה, שנעצרה לפתע פתאום... הלב רצה לפרוק את המטען הרגשי, והדמעות סייעו לו.

 

היא נשמה עמוק את האוויר החמים מעט. הדשא הירוק נשאר ירוק,

השמיים התכלת נראו מהממים מתמיד,

העננים לבנים וספוגיים שפשוט בא לנגוס בהם.

 

הפרחים לחשו לה שהכל יהיה בסדר.

והיא יודעת שיהיה בסדר.

 

היא הלכה משם, עם תחושת הקלה, דמעות מיובשות על הלחיים,

ופרח לבן קטן בשיער.