זה כבר נהייה הרגל,
כל שנה היום הזה חותך לי הנשמה,קורע לי את הלב.
כל שנה אני מוצאת את עצמי בטקס, בוכה,מתפרקת, עם נסיונות כושלים לעצור את הדמעות.

אני יודעת שזה לא טוב לשנוא,
זה אפילו רע,
אדם שונא מתמלא ברוע,בכעס,בארס.
אבל אני שונאת.
אני באמת שונאת.
את הנאצים האלה,שרמסו,התעללו,השפילו,הרגו,רצחו,פצעו,הפרידו,הרסו אנשים,בתים,משפחות,חברויות,
אהבות.

ואני נזכרת ביום שסבתא סיפרה לי
וחושבת על זה שהיא ממש הייתה שם,חוותה את כל זה על בשרה.
סבתא,סבתא שלי.
אותה סבתא שמבשלת לי כל יום,
אותה סבתא שמקפלת לי כביסה כל יום,
אותה סבתא שמדברת איתי על טלנובלות כל יום,
היא ממש הייתה שם, ראתה איך הורגים את סבא וסבתא שלה אל מול עינייה,
איך אני זוכרת כשהיא סיפרה לי את כל הזוועות,ראיתי בעיניים שלה שלא הזמן ולא הפיצויים מגרמניה
הצליחו לגרום לפצע להגליד ולטראומה להשכח.

אני מנסה להבין איך אנשים יכולים להיות כל כך רעים ודוחים.
איך לאנשים הייתה את הזכות לחשוב שהם נמצאים מעל מישהו אחר?
מאיפה כל השנאה והרוע האלה מגיעים?
מאיפה?!
למה להשפיל,לפגוע,לרמוס כבוד של אנשים רק בגלל הדת שלהם?
לעזאזאל,למה?!

ולפעמים אני בוכה על זה שאמא לא קונה לי בגד או נעליים שאני רוצה.
רק הדברים האלה גורמים לי להעריך את מה שיש לי.
להעריך את מה שלסבתא למשל לא היה.
בית חם,
משפחה שלמה ובריאה,
בגדים,
אוכל ביתי,
מיטה.

אני כל כך רוצה לעמוד עכשיו בין מיליון אנטישמים ולצעוק שאני יהודייה וכל כך גאה בזה,
אנחנו תמיד נהייה חזקים,
אף אחד לא יחליש אותנו,
אם אז הצלחנו לשרוד,
תמיד נשרוד.

וכנראה שהיום בלילה עם הסרטים והשירים הדמעות ימשיכו לזלוג,
אבל לא נורא,
יום אחד בשנה גם לי מותר להיות חלשה.