בצל הנחמות

בוא אל גופי
שותק לרגלי ההר
נוטף פלגי זיעה וזיכרונות,
לפלס לו דרך
בין דמעות ודם
להבין עד כמה,
עד לאן
עדיין ילדה בצל הנחמות.

זרוע תוביל אל כתפי
ואשקע כך
אל צבעים ושקיעה
ורוח תכּופף אֵיבריי הנוקשים.

מִתרַצה אהיה מול טבע וים
שוב טעם בראשית
כשפתי עוללים.