רכות נרפסת

שפתיים.

שאלות של ילדות,

חבוקה בכתפים עולות ויורדות,

וכמיהה ענוגה וחוששת כמו

לא מסוגלת לתפוס שאפשר ויכול,

מעתה ועד עולם.

קירבה וריחוק כמו מידה או מימד.

מותר? אפשר?

זה משחק,

בו רועדת היד לכיוון הכפתור,

לבדוק, למשש, לצייר על הגוף,

לחפש מקומות,

שמהם אין עוד דרך,

ולרצות את הכל בשקיקה,

מאוחר,

זו השמש עדיין יוקדת,

מעלה את העיר לדרגת רתיחה.

חלוף לך הנער אחרי השקיעה-

חלפה לה אשה,

כופפת ראשה אל הגו הנרכן.