והיה וידעתי, את אותה הפרידה, שם בבסיס לובשי בגד שרד, סמוך לגוון של הזית, אתה ה'ירוק' בפיהם של המון, לא תשוב אלי, כפי שאתה עתה.

המוות ממך, הוא נקי משביתת נשימות, מזוקק מקלחת דמים מגירה בכבדות, המוות שלך, מחוסר אזכרות, הוא מהלך פה, בין החיים, מתנשף ושואף את קרובייך,

לזיעה מייגעת.

לא אין כאן אבלות, על בשר שגווע ברימה ותולעת, וגם לא מצבה לבקר בחגים, זה המוות שלנו, בתוך אישונייך, זה אנחנו דממנו חיים.

 

יש פרקים, שאתה עוד מגיח, לעלות לגלעד הקרובים, יש עוד קורט רגעים עניים, אתה עוד מעז, לגעת בבשר מהלכים.

  מחצית התריסר של י"ב לבנות, חלפו בנו, מאז, פשטת בדים בוסריים של הילד. ענדת כסות מערכות,

לקראת קרב שייסדת בעוז על דיוקן שיחמוק מפניך, יצאת אז את מעונך הבתולי, למלחמה עקובת שיגיונות, על אני הזומם, צעדים לאיבוד.

 

לא סיפרת עת נידבנו דמעות משמורות, שנקצור מעינינו עוד אשד נוזלים עמוסי מליחות, מהאיש שיחזור, מיותם משלום, מבותק משלם, משותק לעצמו.

 

שם, אחרי שנשקנו לפצוח פרידה מילדות משותפת, רגע מקדים לחיבוק של קרביים, אך לפני שחמלת עלי ועליך,

לא ידעתי, יהא זה, מגע של סיום.

 

שם, בן בריתי למרזב משותף של דמים, הזה ששכר את רחמה של אימי לשלשת ירחים מכופלת, למצוא בתוכה עיר מקלט, סיתת לי בית אב בייסורים שנונים, פיסלת אותי בכאבייך.

 

אני כאן, יותר מאי פעם, להקיא עמותה של תוגות. אתה שבלאות מבטייך, גילפת אותי, לאישה,

אלמנת שחרות.

 

והייתי לתא וידויים משותק, נאלמת חרדת ההווה, והייתי לכותל חמלות מאופק, מעוקרת מבע של כאב.