נאבקת,נאנקת,לפרוץ גבולות שאתם שמתם לי,הכלוב הקטן שהותרתם אותי בו כלואה לנצח,הגוף שלי.

גשם יורד,שוטף את הרחובות,ואני,פורשת ידיים,עם חיוך פרוש על שפתי,דמעות ודם נמהלים בגשם,שלולית זוהמה מיותרת.

שוטף את הטינופת שבי,את כל המוגלה השצטברה לי בלב.

ולא רק בגלל שאני אוהבת גשם,ולא רק בגלל להרגיש נקייה,שכל טיפה וטיפה הפוגעת בעורי כמו סכין חדה,היישר לתוך עור הברווז הרטוב שלי,בגלל שאני רוצה ברק,אני רוצה למות מחשמלת נוצצת וזוהרת מאי פעם,ולא,לא מאובקת בזוהר חנוק לשם שינוי,רטובה,מתייפחת,אני,פשוט אני.

כל הדרכים,השבילים,המתפתלים,מובילים לאין מוצא.

ואני מסרבת להאמין,כמו נשמה אבודה בתוך בור עמוק,אין איך לצאת,אין לאיפה לצאת,ושאתה מת שם,הדבר היחיד שנשאר,זה סימני הציפורניים שלך,מתחת לאבנים.

הוכל הרוס בחוץ,אולי אפילו יותר ממה שהרוס בפנים וכולם מנסים להעמיד פנים ולייפות את העניין,בשביל זה נוצרו מילים,לייפות עניינים.

למשל,רצח עם לא יסבה מוצדקת,כן,יש לזאת מילה בימינו,מלחמה.

חבורת אידיוטים במסווה שיהרסו לך את החיים ואת המדינה לאט לאט,ממשלה.

תיראו איזה יופי,הכול הרבה יותר יפה.

ואני עידיין תקועה פה,מטונפת,מזוהמת,רטובה,מייחלת לטוב,ומצפה לרע.

אני צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב,שהחיים הם לא אגדה,והכול לא יגמר ב"באושר ובעושר"

סביר להניח שהכול יגמר ב"וככה היא מתה".

שלגייה מושלמת אני,אפילו לא צריך לנסות לשכנע אותי לנגוס בתפוח.