ברחצה לילית

שבה- סוכה קטנה

נמצאת במעבה היער,

נבוסס ברגלים יחפות על פני שביל

שבו יש אבנים קטנות ולבנות

החותכות מתחת לרגלינו

במחול שליו וחרישי

אני אמנם נדמית כאנוכית,

חופנת ואוספת

ולא רואה ולא שומעת קול.

הדרך אבנים

חלוקים עגלגלים משויפים.

חצץ גרוס לבן, אבני בזלת

וכמו ממותות שרובצות להן ליד המים,

טחבים פורחים בהן

בעת אביב

והכתמים של חום ואדמדם,

איני מאמינה לפה של רגש

איני מאמינה לשינויים בין עפעפים

איננני ידידה אחת מני מאתים

אינני עוד אחת

ולא רוצה להיות.

 

 

זכויות שמורות - יעל גולדמן