יש לי מקום,

סודי.

אמא כועסת כשאני נעלמת אליו.

היא אומרת שרק לילדים קטנים יש מקום סודי שכזה.

אבל כשאמא צועקת

ואבא מקלל

כשהחרסינות נשברות

והתינוקת בוכה

אני רצה

עולה במדרגות

גבוה גבוה

לחדר הכי גבוה בבית

לחדר הסודי שלי.

ומתישבת שם על אדן החלון

מתבוננת,

שם, אני הכי גבוהה,

הכי חזקה

רואה אנשים מסתובבים,

צוחקים

מתנשקים

משחקים.

ואני שוכחת,

אפילו על הדם שמשאיר על מקומי כתם.

הכתם של דם ודימעה.

כבר שכחתי הכל,

לא מודעת לזמן או לרגש

מתבוננת

מתפללת.

למה, אלוקים?!למה אני לא כמו האחרים?

רוצה להצטרף אליהם,

רוצה להרגיש את האוויר בין שערותי

לעוף,

להרקיע כמו הנשר שציירתי בגן הבוקר,

והגננת התפעלה,

"איזה יופי!" היא אמרה,

התפעלה וביקשה לתלוטה בכיתה,

אך לא רציתי שידעו מהנשר שלי,

הרי הוא שלי ולא של האחרים.

יושבת אני על אדן חלוני וחושבת,

אולי היום יהיה היום שאצליח,

שסוף סוף אצליח להיות גדולה.

שאצליח לעזוב את המקום הסודי שלי,

כמו שאמא ביקשה שאעשה.

ואולי אם אעשה זאת, תרחם, אלוקים, והתינוקת תפסיק לבכות.