אל תבקש ממני לכתוב

אמירות נכבדות,

או לחרוט על הקיר

חשבונות עם מולדת.

משאלה שנמצאת בתוך מחבוא

מקופלת על פי כל הכללים -

כמו חיל שיוצא מצוחצח ומקובע בלי חורים אפורים

או שחורים,

שבהם אי אפשר -

או אין דעת. חסרה

רק השליטה העצמית,

כתבלין אחרון

ומפגן של "ראש טוב"

---יש מלבן ענקי

שעוטף את הכל

במרחב העצום של שלפים שעירים

וחורים בשולי הגרביים, כאשר אז,

דורכים על קוץ משולש

הדוקר בחלקה חלקה,

ונכנס דווקא,

במקומות כואבים עוד מזמן

ויוצר חזיון מרופט

של מכתש וגבעות

וחונק מדמעות של זעם כבוש

"למה דווקא אני"

וכמו אל יווני,

היושב לו ברום החיבור,

בפיתוח השיש,

מתרכך רק אל מול הפגודה ממול

מין מופת של אידיליה חולפת,

חתוך את היד בן אדם

ותראה כי היא זבה.

בכה אל השרוול,

או פינה בשולחן

ותחוש

שהמצח נוגע ומחזיר את הקושי אל תוך החופה

החופפת אל כל הבריאה שהוא רק אחד - רק אתה.

 

 

זכויות שמורות - יעל גולדמן.