הצער הזה, הצר,

חותך לו בבשר החי

ומבכה את המבוכה

כחריש עמוק תלמים בחום חזק

לופת את הגרון

ושכחה גדולה !

שואג לו אז הקול

וכמו אומר לי : בואי !

ואילו לי - אין כח ולו גם לניעת עפעף

לומר את המילה הזאת.

כווץ חזק, ריכוך הצליל

ורק אתה,

בניע ראש אחד - יכול -

לא במצמוץ שפתיים,

לא בשריקה חדה

לומר לי : לא נורא !

ואז, אני נרגעת, מתישבת, מתמתחת

מתחשבנת עם הרוך והשלווה שמופיעים

בנחת

ואומרת : טוב !

 

 

זכויות שמורות - יעל גולדמן.