כך אנו מדברים דרך  נייר

כמו שידור

שאיש אינו שומע לו,

רק מפגש העט

והמילה המרומזת נפלטת מן הראש.

 

כמו כיסוי של איזו גברת

המכסה ערוה שאין בה שום זהות.

(מדוע זה אני, מרגישה תמיד

כל כך פרוצית,

מול מטרוניטה מגונדרת

העוטה פאה נכרית בגאוה).

 

הן כל מילה שיש לומר

תיעלם לפתע

ובמקומה

תהא גניחה יצרית

של רחם.

בלי אור וציויליזציה.

זוגות ידים ורגליים

בערבול.

 

 

זכויות שמורות - יעל גולדמן.