כשאני פוסע אחורנית,אני זוכר אותו,

האבא הסמכותי ,שהיה מרים את קולו.

הדמות הרצינית , חלפה על ידינו עים השנים,

לא הספקנו להכיר אותה, בנות ואו בנים.

 

לפעמים היינו עסוקים ,אם בשיעורים או במשחקים,

לעיתים באו אלינו , חברות אולי גם חברים.

כן התעלמנו ממנו, לא לא שהתביישנו, אבא שלנו,

תמיד חשבנו שהוא עסוק , כך שאין לו זמן בשבילנו.

 

בעצם היינו אנוכיים, רצינו רק את תמיכתו הכספית,

תמיד אמא הפנתה אותנו אליו, היא דברה חרישית.

לא אני לא זוכר, מתי שאלתי את אבא, מה נשמע היום,

או אולי אוכל , לגרום לו נחת , להגשים גם לו חלום.

 

איך היינו מתחמקים ממנו , בלכתו לבד לבית הכנסת,

אבל אהבנו את החגים, הניחוחות את המסורת.

מי לא זוכר, את הניגונים, את הנוסח הנעים של תפילתו,

הקול המתנגן בברכת הכוהנים, את ניחוח טליתו.

 

האבא שלא ידענו להכיר , שלא לימדו אותנו המורים,

הם לא ערכו לנו מסיבות , יוםכיף אבות עם הבנים.

היום הוא כבר איננו ,חלף לו האבא המיוחד מהעולם,

נשארתי בחזקת יתום , מתגעגע אליו מאוד , יותר מכולם.