ישבנו על ספסל בחוץ.

אחרי שתיקה של כמה רגעים היד שלה נשלחה לכיווני, היא ליטפה את ידי שלי. היד שלה הייתה קרה ומרוחקת, כמו כל הדברים הטובים.

הרמתי את ראשי לאט לכיוונה, היה לה חיוך ביישן על הפנים וסומק קל בלחיים. הסמקתי, הורדתי את ראשי מטה וחייכתי. ידעתי שהיא רואה אותי מחייך, וידעתי שהחיוך שלה גדל בעקבות זה, הרגשתי אותו.

אזרתי אומץ, הסתכלתי בעיניים שלה. היד שלי התחילה להתרומם, ושאלתי את עצמי אם זה מה שאני עושה או שפשוט היד הבינה שזהו גורלה. הנחתי אותה על הלחי שלה, תוך כדי שידי השנייה תופסת את היד שליטפה אותה. אותי.

כשנגעתי בלחיה היא הצטמררה, הרגשתי את החום שזרם ממני מתפשט בפניה. ככה היינו, כמה רגעים, אוחזים ידיים, אני מלטף את פניה. ואז צחקוק קטן של מבוכה, סומק קל בלחיים.

פיהקתי, ואחרי שתיקה ארוכה מלאת דיבורים היא אמרה "בוא, תשכב. היה לך יום ארוך" והיא סימנה לי להשען על ירכה. נשענתי. היא ליטפה את פני כעת, וידי לא עזבה את ידה.

ואז נשמעו קולות, נזכרתי איפה אנחנו. יושבים על ספסל מחוץ מועדון, מחוץ למסיבה ממנה יצאנו, כל אחד מסיבותיו שלו, ישר אחד אל השנייה. כמה חברות שלה באו, הן ראו אותנו והתחילו לדבר איתה. היא הסתכלה עליהן במבט מחוייך, ודיברה בצורה שהבהירה להן שאין שום בעיה שהן שם, אולי כי היא שמה לב לנימה בה דיברו, כאילו הן חוששות שיפריעו באמצע דבר מה.

וכך שכבתי על ספסל, כשראשי בחיקה שלה, כשהיא מדברת עם חברותיה. שמעתי אותן מדברות, על הכל, למרות שלא הקשבתי למילים. הקשבתי לקולה. ידעתי ששום דבר ממה שאמרה לא היה קשור אלי, היא לא התייחסה לזה שאני שוכב בחיקה. והחברות, כנראה מתוך הבנה שזה לא הזמן, גם לא הזכירו אותי.  אבל ידה, שליטפה את ראשי, סיפרה לי הכל. לא משנה על מה היא מדברת או לא מדברת, לא משנה עם מי היא מדברת, כרגע נמצא לה דבר אחד בראש - אני.