היא הביטה מבעד לחלון, וכל אשר ראתה, זהו רק אופק רחוק ולא ידוע.

זה לא שלא נסתה להתעמק בהרים הירוקים, בצמחיה המלבלבת, בפרחים הצבעוניים... אפילו בסוס הקטן שדהר לו שם, נסתה, אך לא הצליחה.

 

קו האופק נראה כה מטושטש. הסוס הקטן דוהר חסר כל דאגות. מנשנש עשבים ושותה מים משלוליות אקראיות. זנבו נישא ברוח הנעימה, כך גם הפוני שלה. היא מחייכת חיוך קטן ומהדקת את הפוני עם סיכה קטנה.

 

השמיים משתלבים נפלא אי שם. אי שם, מה מסתתר מאחורי אי שם.

האם באי שם, תוהים מה יש כאן? היא מתיישבת בכיסא העץ וממשיכה להרהר לעצמה. הסוס נעלם ברגע אחד של היסח דעת, היא מאחלת לו רק טוב. מתמקדת ביופי, בתמונה הפסטורלית להפליא הזו. אך עדיין...

 

קו אחד מפריד בינה לבין שקט נפשי. קו שמסתיר כל כך הרבה, ואולי זה לטובה. היא תוהה מה יקרה אם תגיע לשם, אם תדע מה מסתתר שם...

חלק בליבה רוצה להיות בטוח, לדעת שהכל יתנהל כשורה גם אז, וחלק אחר בליבה, הרפתקני יותר, לא רוצה תשובות. הוא רוצה להגיע לאופק הזה בבוא היום, לחקור ולגלות לבדו מה צופן לו העתיד.

 

היא ממשיכה לשבת שם, אור היום הלבן מתחלף בצלליות כתומות, אדומות וצהבהבות. הסוס בוודאי ישן לו לצד נחל רענן, או תחת עץ גדול. היא מכסה את עצמה בשמיכה נעימה, ועוצמת עיניה. האופק שחור ולא ניתן לראות אותו. בעיניה הכל לבן.

 

הוא אמנם שם, בפינה, מחייך, אבל הוא לא אחראי לנחת שלה.

היא מחייכת אליו וממשיכה לטייל ברחבי הרים הירוקים, מלטפת את הסוס הקטן ומאכילה אותו בעשבים עסיסיים. הסוס מתחכך בגופה החמים והנעים, והיא מעבירה את ידה לאורכו. לפתע מתרומם ודוהר משם, מחפש מרחבים חדשים. היא נשארת במקומה, מביטה ברגליו הדקות והקלילות, מובילות אותו אל אופק חדש.