בקצה   השולחן   יושב   כסא

שולח   משענות   שחוקות   אל   פרץ   החלון.

 

זרועות  הלילה  גחליליות   -

חסד   אין   בהן;   לא    חרטה;   לא   רחמים.

 

הן   מקרירות   הבהוב   של    ה א ר ה     באזעקה,

הן   מאלמות   חריצים   שחורים   מבעבעים   מבעד   לחרכי   התריס.

 

חרק -אור   פתע   דמות   נחבטת   בזכוכית -

פרפור   כנפיים   של   "צפורת   הכרמים"   שהוכרחתי   להסיט,

 

כערמון   בערבה,  הוצאתי   עצמי   מתוך   בדידות    ה א  ש

שניה   לפני   שכבר   הייתה   ב פ נ י ם

 

ושוב   איני   כסא   מוקצה  להשראה

אלא   סתמאיש    יושב   בחושך   על   מלים.