קיץ עזוב נאחז בציפורניו.

הממטרות עוד מתקתקות את שירו

ביום בו השמיים לבנים.

קיץ עצוב דואב את הרוח המצליפה,

מוחה דמעות ליל אמש מול החמה .

קיץ עזוב חוזר על עקבותיו

מפנה מקום לדקלום האדמה הרטובה.

שפתיו הצרובות נושקות לשלום

 ושירו מותך לקרן- שמש בהירה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות.