הוא זוהר, הוא בוהק,האור הזה, ששייך רק לאלוהים,

נולדנו לאור הנפלא הזה,של עולם מיוחד,מלא תעתועים.

הצל הזה ,בעולם מפחיד אותנו, הוא התחיל בבית חולים,

המוניטור הרועם,הרופא האחיות,לראות את צל המכשירים.

 

אנחנו חסרי אונים,הצל של האחות, זאת שעשתה לנו חיסונים,

לא אהבנו את צל הטיפות,את צל היד שליטפה ואחרי כן דקרה.

הצל הזה של השכן,שכל הזמן צעק ,שקט ילדים,שקט ילדים,

הצל הזה של הגבאי בבית הכנסת,לא הרשה לנגוע בספרים.

 

הצל הזה רדף אותנו לבית הספר,לעיתים עדין, לפעמים אכזר.

בדמות המורים ,בדמות המנהל, אפילו כל זאת היה בעבר.

מענין שאם נטיל מעליו אור,הצל הזה פשוט ,כן פשוט נעלם,

או נהיה כזה פצפון, מה זה פצפון,ששכחנו איך הוא היה פעם.

 

היום אני שומע סיפורים, על הצל של אנשים,הם באים ומספרים,

תשמע כבוד הרב ,חמותי מפחידה אותי ,עים כל אותם סיפורים.

אם ואם ואם, אני לא יודעת איך להפטר מהצל הזה ,זאת חמותי,

זה מפחיד אותך, יש אור, אור אלוקי של ידע,הוא זועק תשתמשי בי.

 

הצל הזה מהחופה,מהרב שמברך ביום החתונה,הכוס שנשבר,

הכל היה כמו צל, תראו זה פלא ,הכל חולף,הכל עובר לזמן עבר.

תמיד עודדתי את המפחדים מהצל,זה שרודף אחריהם מילדות,

גם אם זה היה אבא, אמא,דוד,אפילו אדם בכיר קרוב למלכות.

 

הצל הזה ,הצל הזה שלהם,מפחד מאוד מפחד הוא מאלוהים,          תטילו עליו אור, מלמעלה שיראו אותו כולם,יעלם לעולם הצללים.

הצל הזה לא חייב לרדוף אותנו,הוא נוצר כי התרחקנו מהאור,

אם רק נשוב אל האור, נעמוד מתחתיו הצל יעלם,נרגיש כציפור.