אומרים שהמוזה זה דבר ניפלא.

מן חשק כזה להוציא מהנשמה מילים עם כוח.

יש כאלו שמוצאים את המוזה שלהם במוזיקה, בצלילים, במנגינות.

כמו שישנם סוגי מוזיקה שונים, כך גם ההשראה שמגיעה מכיוונים שונים...

אבל משום מה אני פוגשת במוזה רק אחרי תהליך שמסתיים בצורה כואבת בצורה טראגית, בצורה שתנחית בי תקוות להרפתקאות חדשות,

יש אפילו זמנים שהלב דורש את הצער הזה שצריך לבוא.

 שיביא איתו את הלקח, ואת החיים בדף חדש-ישן עם תקוות וזכרונות מתוקים-חמוצים שתמיד ישאירו  מין דרך חיים שכזו.

המוזה מגיעה עם חלום לא ממומש,עם דמיון ללא גבולות, וככל שהחלום יתמשך מבלי להתממש כך גודל המוזה מתעשר בדמיונות שמציפים את הגוף והנפש. הנפש "מדברת" דרך הלב ו"בוכה" דרך העט והנייר.

מה שניסיתי לומר הוא שכתיבה קלאסית,לפי דעתי זו המוזה שבאה מהכאב, מהחלומות הרחוקים, שבדימיון ,רק מתרחבים.

 כמו גבולות הים כמו, השמש ואורה בקצה השני של החוף..

גבול לא ידוע, לא ברור.

 ובכל רגע המים יכולים לקרוא לנו להסחף אחרי אותה השמש שקורצת לנו איי שם.לפעמים טיפת צער וכנות מטעם הכותב  יוכלו לרגש עיניים של כל קורא.

הרי כולנו חולמים.