כואב לי, ואיך זה שלאיש כאן לא אכפת

כששוב נתפרת מסיכה של חיוך מאולץ

על פניי, שזועקים להחלץ מהמסגרת

מהחוטים שמניעים את הבובה המכוערת

את הבובה של החיים, שמשחקים בנו

.כמו מגדלי קלפים, שוקדים, בונים ואז הורסים לנו

 

 

אין שום דבר בחינם, גם לא חיוך וגם לא אושר

עם השחר, מתעורר לאור, כשאצלי בראש רק חושך

מחשבות רודפות, לוחצות!, מבקשות להשתחרר

מחפשות מקלט לברוח, מפלט להסתתר.

אין שום רגש למילה שנאמרת בלי מבט

אוהב בפה, שונא בלב, לא מאמין לאף אחת.

בורח, אל מסדרונות של שקט מהוסס

מטייל במחשבות, דלת זכרונות- פותח ונכנס.

מביט לי בעיניים, מבפנים הכל נראה אחר

והנה בוקר, נפקח על המציאות, ושוב הכל חוזר...