אחזתי את ידה החיוורת בשארית כוחותי,צעקתי את שמה,

צעקה שנשמעה כל כך רחוקה ממני,

כמעט כמו לחישה,לא הגבת,

הונחת דומם לצד הפרחים הצבעוניים,

את וכותונת לבנה מלוכלכת,מדם.

נשקתי לשפתייך,פעם אחרונה,רכות ואדומות,קרות וחייוורות.

מילותייך האחרונות היו "אתה עוד תינצל"

ומשם דומם.

הרוח הקרה עוברת על גופך הרופף אהובה.

הכאב המטיר ים דמעות והרטיב את פנייך,

דמעותיי,נישארתי עוד כמה רגעים,ליטפתי את שערך

ואז קמתי,רגל אחר רגל צעדתי בשביל הקדוש,

הסתכלתי פעם אחת אחורה,והמשכתי,בוכה,

הלכתי בלי להביט אחור,ואז לבי נשבר,

שמעתי את קול התנפצותו,

צנחתי על הריצפה אוחז את צד חזי בידי,

שכבתי לא מניע איבר,רק דמעה אחרונה בעיני,

ממשש את חזי,ומרגיש,את החץ שפילח אותו לשניים

ולרגע,שכחתי אותה לנצח.

לרגע זה נעלם,

לא הייתה תכלית,רק חיים חולפים.

 כרעתי מעליה ושתיתי דמה בכאב,התמימות שבה הפיצה בי חום וחוזק.

נופלים,נחבטים,מתים,כולם כאלה,אני אורב להם פה,בצד,עם חץ וקשת,

צד את הנאהבים,להם יש הכי הרבה עוצמה.

הם מבטיחים לי חיי נצח,חיי נצח בבדידות,אבל הרגיעם הספורים,השניות,

שבהם אני לוגם את החיים מהם,אני מרגיש עוד את האהבה בתוכי,לכמה שניות,

עד שהיא מתה,גוועת מהכאב,והשנאה.

היא אחזה בידי לרגע,חזק,לחצה אותה,מלמלה שם אהובה.

לא הבינה שאני האבדון.