להוציא את האף התוצה,לחוש את הלחות,לחזור לקונכיה,

אט אט לזחול אל החופש,כל רחש לל איושה ושוב לחופה.

איזה עולם משונה,מה מפחיד אותם לחיות בכיף חופשי,

הם סוחבים איתם על הגב ממד,כמו צב ילכו בקול חרישי.

 

השבלולים האלה לא בשב"כ,הם גם לא משרתים בסיירת,

הם חיים בפחד מתמיד,חרדתיים נפגעו מתגובת שרשרת.

הם נוהגים כשבלול,קל למעוך אותם,לגרום להם להסתתר,

הם מסתגרים בשבלול,מסרבים ליצור עם העולם הזה קשר.

 

ביום ראשון יצא שבלול כזה,מתוך שבלולו,מתיפח ובוכה בקול,

ראיתי את עיניו היפות,את אפו המתוק,שפתיו מצוירות במכחול.

הוא ציפה שימעכו אותו,אולי ידרכו עליו שוב,לא קרה לו כלום,

הוא רפרף בעיניו,לחלוחית קטנה הופיע,אמר אני לא בעל מום.

 

עניתי כמובן אתה בן אדם,כמו כולם,רק יותר שברירי עדין נפש,

נכון אתה זקוק למגן,העולם קצת אכזר, רב בו מאוד הרפש.

אולם יש בעולם רבים שכמותך,אתה לא לבד,תאמין חבר ותזכה,

לנהוג כשבלול אולי זה מגן,אך תפסיד את כל ההנהות בעולם הזה.